Hebrew post – long – temporarily hosted for @AbuKedem. Gods (plural) inside!

While his blog’s down, AbuKedem (my buddy and family-of-choice, also my Official Desktop Companion, healer-of-sadnesses and helper-in-timez-of-trouble, cheerer-along-as-life-continues, and generally a good guy) and I got talking today. Here’s what he wrote about it.

שר החינוך ואלוהי הר נבו

סאמכום גם אתם. סתם סתם, סאומו העולם. עד שיש השראה לכתוב אשכרה פוסט ולא רעיון מתומצת והזמנה לדו שיח מתמשך בטוויטר, יש כמובן השראה לדבר על מיליון דברים. טוב, יותר ממה שרצוי להכניס לאייטם אחד.

כמו שאתם יודעים, הפסקתי תכלס להיות בלוגר פוליטי, כי אני מרגיש שאלאה ג’קטה אסט* ומה הטעם ואין אפילו קרוב לכמעט לכאילו מספיק אנשים שרואים נכוחה (משני הצדדים)** כדי שיהיה סיכוי לשנות את מסלול ההתרסקות. עם זאת, יש מצב שיישאר לי מספיק מוזה גם בימים הקרובים לגעת גם שם, סתם כי לא תמיד אפשר לסתום את הפה גם כשיודעים שאין עם מי לדבר. אבל לא לשם כך התכנסנו כרגע.

אוקצור, ידידת נפשי, הגאיונה בכוהנות האלה באסט דינה שטרודל-שונראקאט לומדת בימים אלה תולדות מסופוטמיה העתיקה עם דגש על תולדות חומרי הטקסטיל העתיקים. לא משנה זה, משנה מסופוטמיה העתיקה.

עכשיו, דינה היא אחותי (I’m her brother from a different mother….and father). אמות למענה ומי שיגיד עליה מלה רעה או יתווכח איתה שלא בנימוס ייחסם פה ובכל מדיה חברתית שלי כי ככה. עם זאת, אנחנו לא תמיד מסכימים לא בקטנות ולא בגדולות ותיאבונה לתיאוריות קונספירציה עולה על שלי. סבבה? סבבה.

חסלו, אומרת לי אחותי דנן מוקדם יותר היום, שיש לה תגלית. אני בלי שיגידו לי מבין שזה בתחום הבלשני-היסטורי. אומרת לי, המלה “נביא”, מאיפה באה לדעתך?

אומר לה אני “מהשורש ב.ו.א.”

אומרת “אז זהו שלא”, ומצטטת לא את הזיות לבה כי אם את אבן שושן, שגם אם התיישן בכל מקרה לא היה מוטה לטובת אידיאולוגיה חתרנית לציונות ובוודאי לא ליהדות, שהמלה “נביא” מקורה במלים עתיקות למלה קריאה בשפות ארם נהריים השונות, ו – הגענו לקטע החשוב – לאל נַ(א)בו. אל הקריאה והחוכמה.

עד כאן מרתק אבל לא מוכיח לטעמי שום דבר. האל נבו אמנם חי המון זמן והאריך עד עמוק לתוך תקופת המקרא, אבל הוא גם מתחיל מאד מוקדם וקיומו כאל מוכר וחשוב בפנתיאון ההוא קודם כרונולוגית על פי כל תארוך לאברהם אבינו, לא כל שכן לתורת משה. כלומר, ייתכן שעד שהגיעה התרבות הישראליטית, (שקיומה [הלא בלעדי] בכל חלקי ארץ ישראל החל מהמאה העשירית לספירה אינו מוטל בספק ויש ראיות לקיום כלשהו בלפחות חלק גם מאתיים שנה קודם) – השורש נבו במובן הזה היה כל-כך נפוץ ומושרש בתרבויות האזור שזה שאימצו אותו (או אפילו זה שמצאו אותו בלתי אפשרי לעיקור מהשפה עקב ההקשר האלילי) לא אומר כלום על קשר בין תורת משה, מקורותיה ועורכיה באשר יהיו לעבודת האל נבו (בניגוד לעבודה הבלעדית את האל יהוה).

עד כאן, כאמור, זה נשמע כמו עוד פרק בסדרה “דינה בטוחה שיש פה משהו, רחביה מבין מה היא חושבת שהיא רואה אבל לא רואה לזה ראיות”. אבל הפרק למעשה אינו מז’אנר זה ועוד לא סיים להתפתל.

הפיתול לוקח אותנו לפירנצה של תחילת המאה ה-16, ולאמן וארטיזן מצליח בטירוף, בעל השפעה חסרת כל מתחרים על התפתחות האמנות המערבית, בשם מיכה-מלאכי טוב-שפע, כמו שהיו קוראים לו המתרגמים המופלאים של המחזות “רם ויעל”, “איתיאל הכושי” ואחרים***.

מיקי שלנו הנחיל לנו בין השאר פסל מאד מפורסם של משה רבנו, נכון? זה עם הקרניים? שמקובל לצחוק על הנוצרים המצחיקים שתרגמו לא נכון את הביטוי “קרנו פניו”, שמתייחס למשה בקבלו את לוחות הברית וברדתו איתן לעם מההר? יפה.

עכשיו, לפני שאנחנו מגיעים לאן שאתם כבר חושדים, חשוב להבהיר שייתכן בהחלט כי הסיבה לקרניים היא טעות תרגום של הנוצרים המצחיקים (ששלחו עם קולומבוס ל”הודו וסין” אנשים שדיברו – ממש לא ברור באיזו רמת שליטה –  עברית וארמית, כי אלה כביכול שפות אוניברסליות. לא משנה), ולא כל אשר יובא להלן. ועם זאת, מסתבר שייתכן מאד כי נכון בהחלט היה מצד מיכאל לפסל את משה כפי שפיסל.

זוכרים את האל נבו? אל הקריאה והחוכמה, שממנו מן הסתם “נביא” אשר עצם שמו נגזר משם האל הזה מקבל ידע שלסתם בני אדם אין? עכשיו נחשו איך נראה כבוד האל בפסלים שלו שהשתמרו בידינו. נכון. עם קרניים. לא פיסול של קרני אור. קרניים. גידול פיזי מהראש.

זה כבר מתחיל לרמז בצורה ששווה לפשפש בה שלא רק שלאורך כל תקופת המקרא עד ממש ממש השנים האחרונות של בית ראשון ביהודה אם לא גם לאורך ואחרי, על פי המקרא עצמו, התקיימה תרבות ענפה ועזה של סגידה לאלים אחרים בקרב הישראליטים עצמם, ולא רק העממים האחרים שסבבו אותם, של סגידה לאלים אחרים – בין אם לצד יהוה (כמוכח בחרסי “ליהוה ואשרתו”) או במקומו.

בפסקה האחרונה אין, כאמור, שום דבר שאפילו המקרא עצמו מכחיש, למעט ההיבט של סגידה בו-זמנית ליהוה כאל הזכר עם סגידה לאלה לצידו, ולא כפי שהיהדות דורשת, אל זכר בבירור ללא ניגוד-משלים נקבי (ואל תבלבלו לי את המוח על השכינה, באמאשכם. טוב, בתגובות). הוא מספר על זה בבירור כחלק מהנראטיב שהוא בוחר להביא. אלא מה? שכל מה שדיברנו עליו לפני הפסקה האחרונה כבר מרמז שייתכן, אשכרה יש סיבה להתחיל לחפור ולמצוא הוכחות לתזה מוצקה, שעצם הדמות משה ( בין אם היתה קיימת כדמות אחת עם מפעל חיים שמזכיר ולו בקנה מידה קטן יותר ופחות-מכריע-בכוח-ייחודו-חסר-התחליף, ובין אם הדמות משה היא הרכבה של מספר גיבורי תרבות היסטוריים) היה לא נביא של יהוה, אלא נביא של נבו.

טוב כבר כתבנו נבו מספיק פעמים שמצאתם לבד את הרמז הבא, נכון?

ומנדבת חכמת זן ואמנות החזקת הפיליין ומסכמת את איך שהיא רואה מה הולך כאן:

Dena: הטענה שלי היא (אם בא לך להביא אותה) היא שהמתח בין הנביאים (שהם בעיקרון סוג של הומניסטים אוניברסליים) והאל-קנא שהכוהנים סוגדים לו בספרי החומש יכולה להיות מוסברת על ידי כך שיש מתח סוציולוגי מובן בין הכוהנים והנביאים.

 

וזה, כמו שהיא מוסיפה ודורשת, עושה את זה גם יותר קונספירטיבי וגם פחות בו בזמן. כיף גדול, כל העסק.

ומעניין לעניין לגמרי באותו עניין. רבנית חריפה אחרת, אם כרמל הנשגבה בנשים, כשושנה בין החוחים כן רעייתי וגו’, שמעה בארוחת שבת את העניין דלעיל, דיברנו על זה קצת, ואז היא הביאה אותה בהפוכה, אבל לגמרי באותו מגרש משחקים.( זה ידרוש כמה פסקאות רקע אז מי שהספיק להם ליום אחד בלשנות היסטורית יכולים לדלג ולהגיב על דלעיל. לגמרי הפסד שלו או שלה, ברמה שאפילו לא אנדה אתכם מהבלוג על זה שככה דילגתם על אהובתי. :-) )

מכירים חנוך? מספר בראשית. בן ירד. אם אתם הולכים אך ורק לפי ספר בראשית הסטנדרטי של היהדות כפי שהיא מוגדרת כיום (ומבחינה זו לא משנה אורתו, קונסרבו או רפורמו) אז יש עליו רק סיפור קצר ותמוה שהוא איש האלוהים התהלך עם האלוהים היה יעני ממש ממש בסדר, ובניגוד לכל דמות אנושית אחרת באותם פרקים מוקדמים של היסטוריה ממש עתיקה, לא “מת” בהגיעו לגיל ככה וככה (365, וזה משמעותי מסיבות שלא נדון בהן בטקסט עצמו), אלא נאמר עליו “איננו, כי לקח אותו האלוהים”. זה אגב רק אחד מכמה סיפורים בתחילת בראשית שנכנסו לקאנון כי היו מושרשים מדי בתודעת העם, אבל נשארו סתומים כי הם מובילים לכיוונים שהיהדות הרבנית החליטה להשריש, וגם על זה אפשר לדבר בתגובות).

אלא שבניגוד להרבה מאד דמויות בתורה ובמקרא, שגם אם הן מוזכרות בגרסאות לא סטנדרטיות של המקרא (תרגומים מוקדמים מאד ליוונית וארמית, מגילות גנוזות וספרים חיצוניים), במקרה של חנוך יש הרבה יותר משינויים ותוספות קלות. במגילות ים המלח וכמה ספרים חיצוניים פחות עלומים וחדשים למחקר (כמו, נגיד, שלושת הספרים השונים הקרויים על שמו, בנוסף לאחד שכתוב בסלאבית בכלל).

)

זוכרים את הסרט “דוגמה”? אולי הסרט האחרון של קווין סמית’ שלא היה לגיקים אמריקאיים מסוג מאד מסוים בלבד? לינדה פיורנטינו האלוהית בתור הנצר האחרון של ישו, כריס רוק בתור השליח ה-13 שצונזר ובטוח שזה גם בגלל גזענות? יפה. זוכרים את המטטרון? הקול של אלוהים? זה חנוך. בספרות ים המלח חנוך הוא דמות שמשתווה בחשיבותה למשה. אם משה נתן את התורה, חנוך נתן סודות אלוהיים שקדמו לתורה, כמו עצם הכתיבה, הספירה, לוח השנה וכל יכולת אגירת המידע באשר היא. כי מה הקטע של “לקח אותו האלוהים”. הוא לא מת, אלא נלקח לשרת בשמיים, במעמד של מלאך בכיר גם אם מבחינה מהותית הוא לא נוצר כמלאך אלא כילוד אשה שבכוח חסד\החלטת אלוה הפך לבן אלמוות.

כל זה, אגב, גם לא לגמרי מוכחש ביהדות עצמה אם מכירים אותה ברמת הגמרא. אמרנו שכל מהותו של חנוך מצונזרת במקרא. לא כך לגמרי במשנה ובתלמוד, (אם כי הוא בהחלט מוזער יחסית לחשיבותו בעיני כוהני ים המלח). מי שמכיר לעומק את סיפור אלישע בן אבויה ו”שתי רשויות הן” מכיר, ומי שרוצה שיגגל.

ולאחר שהצגנו את חנוך בן ירד, התובנה הפשוטה והבלתי ניתנת להכחשה של אם ילדיי:

חנוך – חינוך.

אז שניים כאלה בערב אחד, פלוס ניסוי כלים ראשון בחלק מהרטבים והתבלינים ששלחה לי מלכת הסאנוק עדי (לבית ברכה) הגולשת והמבשלת והחיה נכון – וואלה, ערב שבת כהלכתו. ואיך אצלכם?

לא מבטיח שיהיה פוסט נפרד על כיבוש וסמולנות. מבטיח לנסות.

תגובות, ותודה לתורם שלאחר הפוסט הקודם. בולשוי ספאסיבה.

 

___________________

* Alea Jacta Est – הפור הופל. מילולית: הקוביה הוטלה. מיוחס לקיסר בחצותו את הרוביקון. ייתכן שביטאו במקור אלאה יאקטה אסט. אני לא דובר לטינית.

** אבל ההגה אצלנו וההתעקשות אצלנו גדולה יותר והפגיעה היומיומית מצידנו רבה יותר לאין שיעור.

*** (מיכאלאנג’לו, נו)

Alice’s Restaurant Massacre

My “proper” reflection about the Treasures of Tutankhamen exhibition included, as a stylistic device, several quotes from Arlo Guthrie’s Alice’s Restaurant Massacre, which I used as headings, to move along the story.

I have a long history with Guthrie’s Alice. First, as a little girl, I remember looking and looking and looking at the funny record cover, which showed Gurthrie with no shirt on, but wearing a bowler hat (indoors! At the table!) and a napkin standing erect, seemingly tucked into his hairless chest. The table is clearly set for what I considered “a fancy meal”, and stare at it as I might, I could find no way in my mind to make it make sense.

Here’s a picture of that album cover, conveniently connected to the music.  And here’s a picture of the recent release. Guthrie is decked out in the same attire, but some forty years older than the first version. It has the music, too.

 Then, when I was a teen, and very involved in objecting to wars (which were happening all around me; I grew up in Israel, and turned 16 just after the first Lebanon War happened), my father introduced me to the music and lyrics. I still got to stare that the album cover, but the song made me smile.

As I grew even older, and more involved in peace movements and so forth, I instituted a household celebration of American Thanksgiving in my home. Playing Guthrie’s Alice was an important part of the ceremony.

When I moved back to the States in ’01, into a small town full of ex-hippies and ex-hippy-wannabes, the tradition held: everyone knew Guthrie.

It held until I discovered that Gurthrie was a follower of Meir (Martin) Kahane, a Jewish supremacist American rabbi who agitated for full ethnic cleansing of all of historical Canaan. It turned out that Gurthrie’s mother was a Jew, and she chose Kahane to be his Bar Mitzvah rabbi. In the intervening years, I have not found a forceful anti-racist statement from Guthrie, making a clear delineation between him and his teacher.

The song lost much of its sweetness for me, after that discovery.

The song itself has a life of its own, though, beyond the objectionable opinions of its creator. When reaching for headings, some quotes form it bubbled up, and I let them stay in the “proper” reflection.