Hebrew post – long – temporarily hosted for @AbuKedem. Gods (plural) inside!

While his blog’s down, AbuKedem (my buddy and family-of-choice, also my Official Desktop Companion, healer-of-sadnesses and helper-in-timez-of-trouble, cheerer-along-as-life-continues, and generally a good guy) and I got talking today. Here’s what he wrote about it.

שר החינוך ואלוהי הר נבו

סאמכום גם אתם. סתם סתם, סאומו העולם. עד שיש השראה לכתוב אשכרה פוסט ולא רעיון מתומצת והזמנה לדו שיח מתמשך בטוויטר, יש כמובן השראה לדבר על מיליון דברים. טוב, יותר ממה שרצוי להכניס לאייטם אחד.

כמו שאתם יודעים, הפסקתי תכלס להיות בלוגר פוליטי, כי אני מרגיש שאלאה ג’קטה אסט* ומה הטעם ואין אפילו קרוב לכמעט לכאילו מספיק אנשים שרואים נכוחה (משני הצדדים)** כדי שיהיה סיכוי לשנות את מסלול ההתרסקות. עם זאת, יש מצב שיישאר לי מספיק מוזה גם בימים הקרובים לגעת גם שם, סתם כי לא תמיד אפשר לסתום את הפה גם כשיודעים שאין עם מי לדבר. אבל לא לשם כך התכנסנו כרגע.

אוקצור, ידידת נפשי, הגאיונה בכוהנות האלה באסט דינה שטרודל-שונראקאט לומדת בימים אלה תולדות מסופוטמיה העתיקה עם דגש על תולדות חומרי הטקסטיל העתיקים. לא משנה זה, משנה מסופוטמיה העתיקה.

עכשיו, דינה היא אחותי (I’m her brother from a different mother….and father). אמות למענה ומי שיגיד עליה מלה רעה או יתווכח איתה שלא בנימוס ייחסם פה ובכל מדיה חברתית שלי כי ככה. עם זאת, אנחנו לא תמיד מסכימים לא בקטנות ולא בגדולות ותיאבונה לתיאוריות קונספירציה עולה על שלי. סבבה? סבבה.

חסלו, אומרת לי אחותי דנן מוקדם יותר היום, שיש לה תגלית. אני בלי שיגידו לי מבין שזה בתחום הבלשני-היסטורי. אומרת לי, המלה “נביא”, מאיפה באה לדעתך?

אומר לה אני “מהשורש ב.ו.א.”

אומרת “אז זהו שלא”, ומצטטת לא את הזיות לבה כי אם את אבן שושן, שגם אם התיישן בכל מקרה לא היה מוטה לטובת אידיאולוגיה חתרנית לציונות ובוודאי לא ליהדות, שהמלה “נביא” מקורה במלים עתיקות למלה קריאה בשפות ארם נהריים השונות, ו – הגענו לקטע החשוב – לאל נַ(א)בו. אל הקריאה והחוכמה.

עד כאן מרתק אבל לא מוכיח לטעמי שום דבר. האל נבו אמנם חי המון זמן והאריך עד עמוק לתוך תקופת המקרא, אבל הוא גם מתחיל מאד מוקדם וקיומו כאל מוכר וחשוב בפנתיאון ההוא קודם כרונולוגית על פי כל תארוך לאברהם אבינו, לא כל שכן לתורת משה. כלומר, ייתכן שעד שהגיעה התרבות הישראליטית, (שקיומה [הלא בלעדי] בכל חלקי ארץ ישראל החל מהמאה העשירית לספירה אינו מוטל בספק ויש ראיות לקיום כלשהו בלפחות חלק גם מאתיים שנה קודם) – השורש נבו במובן הזה היה כל-כך נפוץ ומושרש בתרבויות האזור שזה שאימצו אותו (או אפילו זה שמצאו אותו בלתי אפשרי לעיקור מהשפה עקב ההקשר האלילי) לא אומר כלום על קשר בין תורת משה, מקורותיה ועורכיה באשר יהיו לעבודת האל נבו (בניגוד לעבודה הבלעדית את האל יהוה).

עד כאן, כאמור, זה נשמע כמו עוד פרק בסדרה “דינה בטוחה שיש פה משהו, רחביה מבין מה היא חושבת שהיא רואה אבל לא רואה לזה ראיות”. אבל הפרק למעשה אינו מז’אנר זה ועוד לא סיים להתפתל.

הפיתול לוקח אותנו לפירנצה של תחילת המאה ה-16, ולאמן וארטיזן מצליח בטירוף, בעל השפעה חסרת כל מתחרים על התפתחות האמנות המערבית, בשם מיכה-מלאכי טוב-שפע, כמו שהיו קוראים לו המתרגמים המופלאים של המחזות “רם ויעל”, “איתיאל הכושי” ואחרים***.

מיקי שלנו הנחיל לנו בין השאר פסל מאד מפורסם של משה רבנו, נכון? זה עם הקרניים? שמקובל לצחוק על הנוצרים המצחיקים שתרגמו לא נכון את הביטוי “קרנו פניו”, שמתייחס למשה בקבלו את לוחות הברית וברדתו איתן לעם מההר? יפה.

עכשיו, לפני שאנחנו מגיעים לאן שאתם כבר חושדים, חשוב להבהיר שייתכן בהחלט כי הסיבה לקרניים היא טעות תרגום של הנוצרים המצחיקים (ששלחו עם קולומבוס ל”הודו וסין” אנשים שדיברו – ממש לא ברור באיזו רמת שליטה –  עברית וארמית, כי אלה כביכול שפות אוניברסליות. לא משנה), ולא כל אשר יובא להלן. ועם זאת, מסתבר שייתכן מאד כי נכון בהחלט היה מצד מיכאל לפסל את משה כפי שפיסל.

זוכרים את האל נבו? אל הקריאה והחוכמה, שממנו מן הסתם “נביא” אשר עצם שמו נגזר משם האל הזה מקבל ידע שלסתם בני אדם אין? עכשיו נחשו איך נראה כבוד האל בפסלים שלו שהשתמרו בידינו. נכון. עם קרניים. לא פיסול של קרני אור. קרניים. גידול פיזי מהראש.

זה כבר מתחיל לרמז בצורה ששווה לפשפש בה שלא רק שלאורך כל תקופת המקרא עד ממש ממש השנים האחרונות של בית ראשון ביהודה אם לא גם לאורך ואחרי, על פי המקרא עצמו, התקיימה תרבות ענפה ועזה של סגידה לאלים אחרים בקרב הישראליטים עצמם, ולא רק העממים האחרים שסבבו אותם, של סגידה לאלים אחרים – בין אם לצד יהוה (כמוכח בחרסי “ליהוה ואשרתו”) או במקומו.

בפסקה האחרונה אין, כאמור, שום דבר שאפילו המקרא עצמו מכחיש, למעט ההיבט של סגידה בו-זמנית ליהוה כאל הזכר עם סגידה לאלה לצידו, ולא כפי שהיהדות דורשת, אל זכר בבירור ללא ניגוד-משלים נקבי (ואל תבלבלו לי את המוח על השכינה, באמאשכם. טוב, בתגובות). הוא מספר על זה בבירור כחלק מהנראטיב שהוא בוחר להביא. אלא מה? שכל מה שדיברנו עליו לפני הפסקה האחרונה כבר מרמז שייתכן, אשכרה יש סיבה להתחיל לחפור ולמצוא הוכחות לתזה מוצקה, שעצם הדמות משה ( בין אם היתה קיימת כדמות אחת עם מפעל חיים שמזכיר ולו בקנה מידה קטן יותר ופחות-מכריע-בכוח-ייחודו-חסר-התחליף, ובין אם הדמות משה היא הרכבה של מספר גיבורי תרבות היסטוריים) היה לא נביא של יהוה, אלא נביא של נבו.

טוב כבר כתבנו נבו מספיק פעמים שמצאתם לבד את הרמז הבא, נכון?

ומנדבת חכמת זן ואמנות החזקת הפיליין ומסכמת את איך שהיא רואה מה הולך כאן:

Dena: הטענה שלי היא (אם בא לך להביא אותה) היא שהמתח בין הנביאים (שהם בעיקרון סוג של הומניסטים אוניברסליים) והאל-קנא שהכוהנים סוגדים לו בספרי החומש יכולה להיות מוסברת על ידי כך שיש מתח סוציולוגי מובן בין הכוהנים והנביאים.

 

וזה, כמו שהיא מוסיפה ודורשת, עושה את זה גם יותר קונספירטיבי וגם פחות בו בזמן. כיף גדול, כל העסק.

ומעניין לעניין לגמרי באותו עניין. רבנית חריפה אחרת, אם כרמל הנשגבה בנשים, כשושנה בין החוחים כן רעייתי וגו’, שמעה בארוחת שבת את העניין דלעיל, דיברנו על זה קצת, ואז היא הביאה אותה בהפוכה, אבל לגמרי באותו מגרש משחקים.( זה ידרוש כמה פסקאות רקע אז מי שהספיק להם ליום אחד בלשנות היסטורית יכולים לדלג ולהגיב על דלעיל. לגמרי הפסד שלו או שלה, ברמה שאפילו לא אנדה אתכם מהבלוג על זה שככה דילגתם על אהובתי. :-) )

מכירים חנוך? מספר בראשית. בן ירד. אם אתם הולכים אך ורק לפי ספר בראשית הסטנדרטי של היהדות כפי שהיא מוגדרת כיום (ומבחינה זו לא משנה אורתו, קונסרבו או רפורמו) אז יש עליו רק סיפור קצר ותמוה שהוא איש האלוהים התהלך עם האלוהים היה יעני ממש ממש בסדר, ובניגוד לכל דמות אנושית אחרת באותם פרקים מוקדמים של היסטוריה ממש עתיקה, לא “מת” בהגיעו לגיל ככה וככה (365, וזה משמעותי מסיבות שלא נדון בהן בטקסט עצמו), אלא נאמר עליו “איננו, כי לקח אותו האלוהים”. זה אגב רק אחד מכמה סיפורים בתחילת בראשית שנכנסו לקאנון כי היו מושרשים מדי בתודעת העם, אבל נשארו סתומים כי הם מובילים לכיוונים שהיהדות הרבנית החליטה להשריש, וגם על זה אפשר לדבר בתגובות).

אלא שבניגוד להרבה מאד דמויות בתורה ובמקרא, שגם אם הן מוזכרות בגרסאות לא סטנדרטיות של המקרא (תרגומים מוקדמים מאד ליוונית וארמית, מגילות גנוזות וספרים חיצוניים), במקרה של חנוך יש הרבה יותר משינויים ותוספות קלות. במגילות ים המלח וכמה ספרים חיצוניים פחות עלומים וחדשים למחקר (כמו, נגיד, שלושת הספרים השונים הקרויים על שמו, בנוסף לאחד שכתוב בסלאבית בכלל).

)

זוכרים את הסרט “דוגמה”? אולי הסרט האחרון של קווין סמית’ שלא היה לגיקים אמריקאיים מסוג מאד מסוים בלבד? לינדה פיורנטינו האלוהית בתור הנצר האחרון של ישו, כריס רוק בתור השליח ה-13 שצונזר ובטוח שזה גם בגלל גזענות? יפה. זוכרים את המטטרון? הקול של אלוהים? זה חנוך. בספרות ים המלח חנוך הוא דמות שמשתווה בחשיבותה למשה. אם משה נתן את התורה, חנוך נתן סודות אלוהיים שקדמו לתורה, כמו עצם הכתיבה, הספירה, לוח השנה וכל יכולת אגירת המידע באשר היא. כי מה הקטע של “לקח אותו האלוהים”. הוא לא מת, אלא נלקח לשרת בשמיים, במעמד של מלאך בכיר גם אם מבחינה מהותית הוא לא נוצר כמלאך אלא כילוד אשה שבכוח חסד\החלטת אלוה הפך לבן אלמוות.

כל זה, אגב, גם לא לגמרי מוכחש ביהדות עצמה אם מכירים אותה ברמת הגמרא. אמרנו שכל מהותו של חנוך מצונזרת במקרא. לא כך לגמרי במשנה ובתלמוד, (אם כי הוא בהחלט מוזער יחסית לחשיבותו בעיני כוהני ים המלח). מי שמכיר לעומק את סיפור אלישע בן אבויה ו”שתי רשויות הן” מכיר, ומי שרוצה שיגגל.

ולאחר שהצגנו את חנוך בן ירד, התובנה הפשוטה והבלתי ניתנת להכחשה של אם ילדיי:

חנוך – חינוך.

אז שניים כאלה בערב אחד, פלוס ניסוי כלים ראשון בחלק מהרטבים והתבלינים ששלחה לי מלכת הסאנוק עדי (לבית ברכה) הגולשת והמבשלת והחיה נכון – וואלה, ערב שבת כהלכתו. ואיך אצלכם?

לא מבטיח שיהיה פוסט נפרד על כיבוש וסמולנות. מבטיח לנסות.

תגובות, ותודה לתורם שלאחר הפוסט הקודם. בולשוי ספאסיבה.

 

___________________

* Alea Jacta Est – הפור הופל. מילולית: הקוביה הוטלה. מיוחס לקיסר בחצותו את הרוביקון. ייתכן שביטאו במקור אלאה יאקטה אסט. אני לא דובר לטינית.

** אבל ההגה אצלנו וההתעקשות אצלנו גדולה יותר והפגיעה היומיומית מצידנו רבה יותר לאין שיעור.

*** (מיכאלאנג’לו, נו)

Next steps for my list of words

So, what will I do to these words, to make them ready for Packet 1, whose deadline is fast approaching?

Well, at the moment I have five columns:

  1. number;
  2. specific words;
  3. full verse;
  4. citation;
  5. notes about why the words strike me as interesting.

My next step is to add two additional columns:

  1. the King James translation of the verse in question;
  2. one additional translation of the verse in question.

There may be some more work to be done in the note column (because “woot! weavers!” sounds insufficiently academic). My plan is to do this work over two days – one for the quotes, one for the notes. When I’m done I’ll probably have some thirty pages of text.

Is that too much to send to Baco? Hmm. I hope not! The notes are probably the only really important pieces, the rest of the columns are more for corroboration. Perhaps I will typeset them accordingly? The final formatting is something I’m pondering a great deal – this has to carry my excitement and fascination, but also allow at least a porthole into the actual words fascinating me. Hmm. Perhaps a much smaller font size for the Hebrew? It is, after all, basically decorative.

Hmm. Much to decide about presentation.

Reading Genesis – emotional response

Set up as I am with my comfy fonts and nifty parallel version, I could dive into the book and get a good sense of the stories, along with the fiber words.

It was heavy going, emotionally. The constant double-dealing, the interminable deceit of man and god, the casual holding of women as property – these were hard to handle.

Reading about Joseph and his success story (not without a false accusation of sexual impropriety by Potiphar’s wife) reverberated with the things I’d seen in the King Tut exhibition. There were words about reeds and baskets, absent before, and descriptions of fine clothing contrasted with sacks, “top” fiber and a purse with a name that sounds incredibly non-Semitic, and laundry, along with some great fiber verbs.

All told I found 52 verses that mentioned unique fiber words in Genesis.